בארץ צחיחת ערכים 

כמו פליטים של אוניה טרופה, נעים ונדים בני דור הקמת המדינה, על פני הגלים הגבוהים של 60 שנותיה. מהטיטאניק האדירה, שהתנגשה בקרחון המציאות האפורה, חשים הם כנמלטים לחוף על גבי חסאקה מטלטלת.

לא רבים נותרו מהם בחיים. הביולוגיה והמלחמות עשו את שלהן. באוכלוסיית ישראל כיום, המרשימה מספרית, מהווים הם קומץ זעיר. 100 אלף, אולי מעט יותר, מתוך למעלה מחמישה וחצי מיליון או קרוב לשישה מיליון יהודים.

המרקם שלהם בנוי מקבוצות הגיל של הקשישים מאד - בני למעלה משמונים, הגילאים הבינוניים - בני שבעים עד שמונים, והצעירים יחסית, בני 65 עד 70.
כל אלה, נולדו אי שם בין השנים 1925 ו- 1940. בתקופה של תום מלחמת העולם השנייה והמאבק בשלטון הבריטי, היו הם אלה שנשאו בעול הביטחוני הכבד. אחר כך היו עדים לחוויה המרטיטה של ההכרזה על הקמת המדינה, ובעקבותיה - לחמו את קרבות מלחמת השחרור, או שהיו עדי התבוננות והזדהות, עקב גילם הצעיר.
עם זאת, שרו בהתלהבות את שירי התקופה, העריצו את לוחמי ההגנה והפלמ"ח, האצ"ל והלח"י, וחיו את מעלליהן של חטיבות צה"ל הראשונות בעת שהתגבש והתחשל הצבא של המדינה הצעירה.

השנים החולפות נגסו בהדרגה בתקוות נעוריהם באשר לדמותה של המדינה ולצביונה.
החלום היה כנראה גדול מכדי שיתגשם. במו עיניהם ראו כיצד הולך ופוחת הדור, מתמעטת דמותו של הישראלי החדש, שבחלומם הלוהט ההוא, קורץ מחומר אחר וניחן באיכויות אחרות. חזונות רבים ננטשו, או נשארו תקועים בחולות הנודדים של חלוצה וניצנה. מראות מרהיבים של מולדת סעורת ערכים ומגשימת נבואות קדומות, התחלפו במראות הקשים של מצוקה, שסע חברתי עמוק, שחיתות, אנוכיות, שטחיות, בערות וצרות עין.

בצילם של גורדי השחקים והאוטוסטראדות המהירות זרמו נחלי הביוב הבאושים של כיעור פיזי וחברתי, כישלונות בקליטתם של עולים חדשים, אין אונים מדיני, מתח ביטחוני מתמיד, מלחמות בלתי פוסקות, תאונות דרכים מחרידות, תופעות מתרחבות של שכרות וסמים.

ודור החולמים רואה בדאבון לב כיצד המדינה, גולת הכותרת של מאווייו, יורדת מנכסיה הערכיים, האידיאולוגיים, החברתיים, המוסריים והתרבותיים.
נגד עיניו המשתאות והמבוהלות קם דור חדש, התוצר של החינוך שהדור הקודם לא השכיל לתת לו כראוי.

זהו דור עילג לשון, חסר תרבות, נעדר ערכים, סוגד לכסף ולעושר, שטוף הערצה למצליחנים ולידוענים, מתגאה בבורותו, אנוכי ויהיר.

במשאלי רחוב מקריים ובחידוני טריוויה אקראיים מתגלית הבערות במלוא מערומיה, כאשר הנשאלים נכשלים שוב ושוב בשאלות, שכל ילד בדור הקודם ידע להשיב עליהן בעל פה וכהרף עין:

מה אומר לכם השם 'בן גוריון'? - נמל תעופה.
מי היה המלך הראשון בישראל? - אריק שרון.
היכן נמצאת אילניה? - ליד ירושלים (כנראה בגלל האולפנים בנווה אילן?!).
מה פירוש הביטוי 'עבד כי ימלוך'? - מישהו שניצח בתחרות היאבקות למרות חוסר הסיכויים.
מתי נאמרת התפילה 'ונתנה תוקף'? - בהגדה של פסח.
מיהם האושפיזין? - אלה שנמצאים בבתי החולים.
איך נהוג לקרוא לגשם האחרון של החורף? - שתיקה!
מספיק?!!

במו ידיהם וחינוכם יצרו בני דור המייסדים דור צעיר מפונק ומקולקל משפע פינוק, המחזיק בטלפון נייד כבר בגיל שלוש או ארבע, הנדחף על ידי הוריו לכל חוג אפשרי או אקטואלי, המבלה שעות מועטות מדי בבתי הספר, החסר יכולות למידה, ניתוח, שקלול והערכה, דור שהעברית השגורה בפיו דלה ורזה, רצופת שגיאות תחביר וכתיב. מיומנויות ההתבטאות בכתב ובעל פה לוקות בו כמו חלה במחלה אנושה.

בנעוריו זהו דור של בילויים חסרי שחר בפאבים עשנים, שטופי סמים ושיכר, מרבה בגילויי אלימות בתוך בתי הספר ומחוצה להם, בעל חופש מיני בלתי מוגבל, מעוטר במחשופיהן של הנערות המהלכות מעורטלות למחצה בכל המקומות הציבוריים.

זהו דור המלווה בדרכו לבסיסי קליטה ומיון על ידי כל בני המשפחה, הנפרדים ממנו בדמעות שליש (לא הקצין העוסק במינהלה), כאילו עומד הוא להישלח למלחמה לא לו בארץ גזירה מעבר להרי החושך. ההורים הפכו להיות מפקדים, המורים לילדיהם מתי והאם להישמע להוראות הצבא ומתי להפר אותן בריש גלי וללא כל בושה.

כולנו חשים שאין טעם או הגיון לעכב את מהלכיהן של אותות הקידמה. אבל באותה עת רבים מאתנו מצרים על שתיים או שלוש תופעות יסוד שנעלמו, או שהן בדרכן להיעלם מחיינו ומנופו של הדור הצעיר:

התמימות - שהייתה החיק החמים של חלומותינו.
הבושה - שמנעה חריגה מן המסגרת ושמרה על איזו אתיקה מינימלית.
האמונה - ממנה יצאנו ואליה חזרנו בימים הקשים ההם, ושאחיזתנו בה מתרופפת בהדרגה.

נראה שיותר מכל מטרידה את הדור הקודם היעלמותה של הבושה. אותה תחושה של אי נעימות של האדם לדבר בשבחו הוא, אותה התנהגות של 'והצנע לכת', אותו עיקרון של 'יהללך זר ולא פיך', הנורמה של הערצת המשכיל והחכם ולא בהכרח העשיר או הערמומי, החיים השקטים בבית פנימה ולא הראוותנות החוגגת בראש חוצות.

והעברית? כיצד זה עלה עליה הכורת ובאבחות גרזן חדות מערטל אותה ממכמניה? הרי דלות הלשון הפכה להיות סימן היכר לדובריה של 'העברית העכשווית': "איך קוראים לך?" בא במקום "מה שמך". "אני לא חושב" החליף את "אינני סבור" או "לפי עניות דעתי".
"יאללה ביי" דחק את רגליה של הפנינה הלשונית הוותיקה "להתראות", וכמובן "כאילו" המושל בכיפה שירש את "לכאורה" או "כנראה".

די לצפות בראיונות טלוויזיוניים של דוברים מכל גוני הקשת: אנשי ציבור, סלבריטאים, בני נוער, ילדים, כדי למנות את שגיאות ההגייה והתחביר הקשות המהוות חלק מהשיח הנוהג כיום במקומותינו.

הערכים הולכים ומתכנסים להם בפינה נידחת של נוסטלגיה עטופת רחמים ולגלוג. ראו באיזה מבט מלגלג מתבונן בן תשחורת במישהו מבוגר המדבר על 'אהבת המולדת'. או הציניות הבולטת הנשקפת מעיניהם של מאזינים צעירים מול מישהו המדבר בלהט על התנדבות, על כבוד הדדי, על 'והדרת פני זקן'. או המובנות מאליה, ואולי ההערצה, בה מתקבלים המשתמטים מהשירות הצבאי, מתשלום מיסים, היורדים לנצח מהארץ.

אני שומע מעבר לכתפי את הנכדים והנכדות של בני דורי המחייכים בסלחנות למקרא הדברים ואומרים בליבם "איזו קינה פאטתית". אני מוכן להסכים אתם אם אשתכנע שגם להם יצפה איזה מגדלור ערכי בחופי חייהם, או למצער יעד שראוי להקריב למענו גם אם אינו מבטיח עושר אישי או רווחה גדולה...